מה היה קורה אם לכולם הייתה רק את אותה המצלמה
המחשבה הזאת נחתה בראשי מספר פעמים ואולי של חלקכם. המחשבה שלא יהיה ניתן להבדיל בקלות בין "צלם" ללא צלם רק בגלל ציוד שהוא מחזיק. אמנם בעולם הצילום יש עוד סוגי ציוד נלווים וכמובן שמה שחשוב זה מי עומד מאחורי המצלמה. בכל אופן כאשר חלקכם מצלמים את המשפחה או את החברים או נופים בטיולים שלכם בחו"ל – האם אתם אומרים לעצמכם "הלוואי שהייתה לי מצלמה יותר טובה..."? האם פעם ראיתם תמונה שממש תפסה את תשומת לבכם ואמרתם לעצמכם או למישהו לידכם "תמונה טובה, בטח לצלם יש מצלמה טובה". ובכן דבר ראשון מצלמה היא לא הדבר הכי חשוב בליצור את המשהו הטוב הזה ועין טובה חשובה יותר, אבל אם קרה לכם הדבר והרגשתם שכרגע אתם לא מחזיקים בציוד מתקדם וזה יוצר אצלכם חוסר או הגבלה- אז הרשו לי לתת לכם לדמיין עם התיאור הבא.
דמיינו שמשום מקום המדינה או קבוצה של מדינות החליטה שלהחזיק מצלמה זה זכות בסיסית והיא תסבסב לאזרחיה קנייה של אחת שכולם יחזיקו ולא תרשה שימוש במצלמות אחרות כדי לא ליצור פער בין המעמדות. מה המצב שיווצר? בוא נתאר מצב שמדובר במצלמה מאוד מתקדמת. אלו שחשבו שיש להם עליונות כי החזיקו מצלמה יקרה, למעשה איבדו את היתרון הספציפי הזה. ואלו שהרגישו שהציוד הקודם שלהם הגביל אותם אולי מרגישים שהם יכולים לעשות יותר. אבל מה קורה עם כל האוכלוסיה הרחבה שפעם לא הייתה לה גישה למצלמות כאלה? אז כן, במצב תיאורטי כזה כולם יצלמו, כולם קצת ישתפרו וכולם יעמיקו בעולם הצילום יותר.
צילום פורטרט : ניר רויטמן
מה יקרה בפן העסקי? האם יהיה צורך בצלמים? מה יהיה היחס של האוכלוסיה לכאלה שיציעו שירותי צילום? ובכן דבר ראשון צריך לומר שברגע שכולם מחזיקים מצלמה ולומדים צילום – אז תמיד יהיה מצב שימצאו מישהו שיחזיק מצלמה ויצלם. אבל למה שירצו להזמין צלם בתשלום בעידן שכזה? הצלמים האלה יצטרכו לספק משהו אחר ממה שכולם יכולים לספק, זה יכול להיות איכות, טעם, ראייה שונה והרבה דברים אחרים. כמו שכתבתי בזמנו, אנחנו מוצפים ומוקפים בצילומים בכל תחום או אזור פיזי או דיגיטאלי שאנחנו נמצאים בו. חלק כן נחשב למקצועי אבל יש גם הרבה דברים שנחשבים לחובבנים או תמונות על הדרך. מה שיבדיל בין צלם לצלם אחר הוא מה הוא מספק ומה הקו העיצובי, הטכני והטעם האישי שלו. זה נכון גם לרשתות החברתיות ובכללי המצב שיווצר הוא זה שכל האוכלוסייה תדרוש תוכן איכותי ומקורי יותר. תהיה דרישה לסטנדרטים שכרגע לא כולם יכולים לעמוד בהם.
אז אם היום שמעתם שאנשים הולכים לסדנאות לצילום בטלפון והרגשתם שאיכשהו כולם רוצים להיות צלמים וכולם כבר סוג של צלמים – אנחנו עדיין לא שם אבל כמעט כן. אין כזה דבר שנקרא לדעת לצלם, כן יש לדעת איך לצלם ופה הבעיה. בוא נאמר שכולם יודעים איך לצלם בדרך שלהם בכלי שנקרא מצלמה. כולם יצלמו וכולם יעלו דברים ומרוב דברים דומים יווצר רעב נסתר למשהו אחר. מצד אחד יימאס לנו לראות את אותם הדברים באותה צורה, אבל מצד שני זה לא אומר שנמאס מהמדייה הצילומית. זה אומר שיש רעב למשהו חדש, או משהו אחר, או משהו שכן יהיה שונה וטוב יותר.
צילום פורטרט : ניר רויטמן
בואו קצת נגבש יותר את התיאוריה ונגיד שמעכשיו הממשלה מכניסה את לימודי הצילום לחינוך הממשלתי. במצב כזה אנחנו יכולים להאמין שיהיו לנו יותר ויותר צלמים מוכשרים מאי פעם. הרמה הטכנית של כולם תעלה וכמובן שניתן יהיה לראות שרוב הצלמים יישרו קו מסוים. מה יבדיל אחר כך בין צלם לצלם והאם זה לא יהרוג את המדיה הצילומית? כאן כבר נכנס עוד היבט שהוא הפן האישי. מה הצלם יביא מהעולם שלו ומהאישיות שלו. יש ביטוי שנאמר ואני לא יודע על ידי מי ואני אצטט מהזיכרון ואשנה מעט "אנחנו מוצפים באותם תמונות של מראות ואותם נופים שכולם מצלמים אותם. אבל אם האנשים היו מצלמים רק את הסביבה הקרובה אליהם, אז היינו יוצרים פסיפס תרבותי שהוא יפה יותר ומעניין בהרבה יותר לכל האנושות".
גם היום ניתן להבדיל באותם תחומים של צילום שיש צלמים שהם פחות או יותר באותה רמה, אבל הם מביאים משהו שונה לשולחן מהאנשים האחרים. זה יכול להיות מוטיב רעיוני או הטעם האישי של אותו צלם ואיך הוא רוצה להציג את התמונה או המצולם שלו. בצילומי פורטרטים לדוגמא ניתן לראות מה הדברים החשובים לאותו צלם על ידי מבט על המצולמים שלו. האם הוא מצליח להעביר דרכם רוגע, או אולי הוא רוצה להעביר רגש של כאב דרכם? האם הלוק הוא טרנדי? האם יש מחשבה על הצורה שבה יוצג המצולם? האם הלוק הוא קלאסי ומרשים?
השאלה הבאה במצב שכזה היא האם צילום יהיה בכלל חשוב למישהו או לאנושות? כרגע כשלרוב העולם המערבי יש מים זורמים בבית, אנשים שוכחים להעריך את זה שיש מדינות שבהם אין וגם שבעבר הלא כל כך רחוק במובנים של אנושות אז לאף אחד לא היה מים זורמים בבית. האם המצב שבו צילום יהיה כל כך נגיש יהפוך אותה למדיה נשכחת ולא רלוונטית שלא מחדשת כלום? האם כדי לחדש ולהביא משהו שונה אז החדשנים, החתרנים והמהפכנים יגיעו למצב שיהפוך את הצילום למדיה שדרכה מעבירים רק פרובוקציות כל הזמן? האם צילום יהיה כלי שינסה תמיד להילחם בצנזורה ואכן תהיה חובה לצנזר אותו? האם זה ייצור מצב הפוך והמדינה תחליט לאסור שימוש בצילום לקהל הרחב ולמעשה זה יעביר את הצילום למחתרת? בעולם האמיתי ולא רק בתיאוריה שהזכרתי - כבר גדל דור שרגיל לצילומים בלי הפסקה מאז שהוא נולד.
לא מובן אם הנגישות לצילום תהפוך את החיבה האנושית למדיה הצילומית לרלוונטית מתמיד או ההפך יבטל את הרלוונטיות של המדיה הזאת. כיום אנחנו עדיין לא באותו עולם תיאורטי שבו לכולם יש אותה מצלמה וכולם לומדים צילום בבית ספר, אבל אנחנו מאוד קרובים לזה במובנים יחסיים תיאורטים למאה הקודמת. במאה הקודמת מצלמות לא היו נגישות כל כך ולא היה איך ללמוד את כל מה שאנחנו יכולים ללמוד עכשיו. בכל אופן, אני כצלם יכול לקוות שהמדיה הצילומית תמשיך להיות רלוונטית לאנושות ולכולם. לי היא כמובן תהיה רלוונטית ותמיד ארצה עוד.
הר פילאטוס, שוויץ. צילום נוף : ניר רויטמן
אהבתם? נהניתם? למדתם? מוזמנים לקרוא עוד פוסטים בבלוג הצילום שלי בלינק הבא www.roitmanphoto.com/blog
ניתן להגיב כאורחים מבלי להשאיר פרטים מזהים כגון מייל. רק לרשום שם וניתן לבחור למטה להגיב כאורחים.