כמה צלמים דרושים להחלפת עדשה? או המסע לצלם שמתחיל בימינו

כבר כמעט שני עשורים אחרי תחילת שנות ה2000 ויש רק דבר אחד שאפשר להסכים עליו – אנחנו מלאים ורוויים בתמונות וצלמים בצורה שלא היינו בה מעולם. כל יום אנחנו נתקלים במאות צילומים שאנחנו מתעלמים מהם אוטומטית גם אם הם מצוינים. אם זה על הדגנים, אם זה בעיתון ואם זה על האוטובוס הזה שפספסנו ב3 שניות כי התעקשנו להוריד תמונה שסבתא מרים העלתה בווטסאפ המשפחתי. חלקנו מרגישים מוקפים וחלקנו לא מבינים על מה המהומה. אז כן, צילום הפך לדבר נגיש וזה כמובן גרם לכך שכמעט לרוב האוכלוסייה בעולם המערבי יש איזשהו מכשיר שמצלם. האם יש מה לפחד מהמצב הזה? אם אתה סוג של צלם וותיק אז כן, אולי יש לך מה לדאוג. אם אתה לא צלם? אז אולי ואולי לא.

אני אתן לכם רגע למחשבה ואפנה את אותה שאלה על עולם המוזיקה. כמה זמרים אתם מכירים שאתם אוהבים משנות ה50? היו הרבה זמרים ולהקות באותה התקופה אבל אנחנו זוכרים את האהובים והמפורסמים ביניהם. חלק גדול ואולי הרוב מהם נשכח בדפי ההיסטוריה ונחשו מה, אותו דבר קורה כל דור. הרוב נשכח. אבל בכל זאת, מה קורה היום? יש לנו סגנון וזמר על כל בן אדם עם רדיו... סליחה רדיו זה קצת ישן – מנוי באפליקציה אני מבקש. היום בעידן המידע כולם נלחמים על תשומת הלב שלנו. הפרסומות בטלוויזיה יותר צבעוניות ויותר רועשות עם תוספת עז בתחנת דלק, "מלחמות הווליום" באולפני ההקלטות בדיסקים שלנו, כל ההודעות שקופצות לכם באינטרנט שמצריכות פתרון של מבחן קבלה למוסד הישראלי כדי לסגור אותם, אלפי הסרטים שיוצאים כל יום בקולנוע... הבנתם את הנקודה – אנחנו שבויים של הקידמה ועידן ההזדמנויות

היום כל אחד יכול להיות יוצר. בין אם זה יוצר תוכן או משהו אחר. אבל אני אדבר על יוצרי תוכן ובעיקר בעולם הצילום. אם הרמת מצלמה וכיוונת על השקיעה מהמרפסת, העלת לאינסטגרם.... זהו אתה רשמית יוצר תוכן. יש לך אולי 100 עוקבים ואתה עושה לייקים לכולם וחלק עושים לך בחזרה. אבל בשלב מסוים אתה נעשה מתוסכל. אתה רוצה תמונות כמו זה עם המיליון וחצי עוקבים. זה עם הנופים האלה מ"דרום מזרח מערב איפשהו שאתה לא תגיע אליהם לעולם". אולי יום אחד אתה תשכב במיטה מול האינסטגרם ותחליט לפני שאתה נרדם – "יום אחד אני אצלם כמוהו, כמו הצלם הזה שאני ועוד חצי מאוכלוסיית הצלמים בארץ עוקבת אחריו" ואז תרדם ותשכח מזה. סליחה, טעות. אתה לא תשכח, אתה תפנים שאתה רחוק מזה כרגע ותחליט שאתה תטפס לאט לאט בדרך שלך לאותה פסגה.

במסע הזה שהוא המסע הראשון של הרבה צלמים בעולם הצילום, יש רגע אחד שאומר דבר אחד חשוב – "אני לא מספיק טוב עדיין ואני אגרום לעצמי להיות טוב יותר". אני מאחל לכל צלם לומר את המשפט הזה הרבה, אבל באמת הרבה מאוד פעמים בתהליך האישי שלו בעולם הצילום. זאת הברכה הכי גדולה שאני יכול לתת. במסע הזה אנשים עושים חשבון עם עצמם, מה יש לצלמים האלה שאין לי? בהרבה מהמקרים המסקנה הראשונית שלנו תהיה – להם יש מצלמה מקצועית ולנו לא בדיוק. "איך אפשר לצלם עם מצלמה קטנה בטלפון" נשאל את עצמנו. מפה כל אחד יחליט לאן תיקח אותו הרוח ואם הוא יכול ורוצה להשקיע על מצלמה ראשונית יותר רצינית או להמשיך עם מה שיש לו או לקחת את המצלמה הישנה של אבא מהצבא... אותה החלטה בשבילנו תיזכר תמיד כאחד הצעדים שבהם החלטנו שאנחנו נכנסים למים העמוקים.

אז מה הצעד הבא? אולי קניתם כבר עוד תוספות לארסנל ואתם כבר מחזיקים בידיכם כמה קילוגרמים של עולם הצילום בידיכם. אבל אסור לרגע אחד לשכוח – צילום כמו הרבה תחומים (אם לא כולם) הוא תחום של בחירות. אלו שהרגישו מוקדם שהציוד החדש אחראי לשיפור שהם חוו – אולי יחשבו שעדיין הציוד שלהם מגביל אותם. הרי הצלם הגדול הזה מצלם עם מצלמה שעולה פי 15 מהמצלמה שלי וכל הצלמים המקצועיים מחזיקים בעדשות האלה והאלה. חלקכם חושב שזה אולי הפיתרון לזה שאתם תקועים וצריכים עוד איזה מקפצה בדרך. אז כן, זה יהיה שיקול של חלק מהאנשים. מצד שני תמיד יהיו האנשים שיחשבו ויאמרו לעצמם משהו אחר. "אני לא מצליח לצלם כמו הצלם הגדול הזה וזה אולי אומר שלא למדתי מספיק. אולי אני צריך ללמוד כדי להשתפר". האנשים שעשו את הבחירה הזאת, עשו את הבחירה הנכונה. מכאן המסע מתקדם. אלו שהחליטו שהם חייבים לשדרג את הציוד אולי עשו את הבחירה השנייה אך מאוחר יותר ויכול להיות שאלו שעשו את הבחירה השנייה החליטו שהציוד שלהם עדיין לא מספיק מקצועי.

אני קופץ קצת בזמן ואני מגיע לנקודת זמן שבה חלק נשארו במקום איפה שהיו עוד בהתחלה וחלק התקדמו עד מאוד. אולי הסביבה הקרובה שלהם תומכת בהם ואולי הרשתות החברתיות אוהבות אותם ומחזירות אהבה. אבל יש דבר אחד שחשוב להבין, חלק נזכרים דווקא עכשיו באותו לילה שבו הם החליטו שהם יהיו צלמים כמו הצלם הענק שהם עקבו אחריו באינסטגרם או באינטרנט או בדפי הספרים. חלק די גדול כבר שכח מאותו לילה לחלוטין. החלק שזכר מתחלק לכמה חלקים. החלק שאומר לעצמו, "אני גאה בעצמי שהגעתי לאן שרציתי". חלק אחר יאמר "אני גאה בעצמי שהגעתי לאן שהגעתי אך הדרך עוד ארוכה". החלק האחרון יאמר "איזה באסה, ציפיתי להרבה יותר מעצמי" . כרגע אני אדבר על החלק שאמר שהדרך עוד ארוכה. אותו חלק בעולם הצלמים גדל עם מודעות עצמית מסוימת שכה חסרה לנו בעולם שבו אנחנו חיים. הוא מבין שהוא למד והוא מבין שיש לו עוד הרבה מה ללמוד. אני מאמין שכמו בעולם הצילום או המחשבים או כל תחום אחר ,"ככל שאתה יודע יותר, ככה אתה יודע כמה אתה לא יודע".

אז מה עכשיו? יש לך תמונות יפות בתיק עבודות שלך אבל אתה רוצה יותר? אולי למדת כל דבר באינטרנט שניתן ללמוד אבל זה לא מספיק. דבר ראשון אין כזה דבר למדת הכל, אבל יש כמה דברים שצריך לזכור ולדעת תמיד. צלם הוא דבר ראשון בן אדם ולפי כך להיות צלם דורש להיות בעל תכונות אנושיות. צלם הפורטרטים צריך לדעת איך להתייחס למצולמים שלו כדי שירגישו בנוח, הוא צריך לדעת איך לדבר איתם ואיך לכוון. צלם הפורטרטים צריך לגרום לכולם כולל אנשי הצוות להרגיש שהכול בסדר, הכל בקונטרול.

צלם הנופים לעומת זאת צריך להיות מסור. חלק יודעים שאם הם רוצים להשיג את השוט שהם רוצים אז הם צריכים לקום בשעות שבהם רוב המדינה ישנה. הם יצטרכו להגיע רחוק ולהסתכל מזווית קצת שונה ופחות נוחה ואולי לטפס ולמצוא את הפריימינג הכי נכון, את הפריים שבו הכל מסתדר ויוצר סדר שכמוהו רק ניתן להרגיש. צלם טבע יודע שהוא צריך לחכות בשקט במחבוא שלו כדי לתפוס רגע מסוים שבו אותה חיה והכל מסתדר ויש לו תמונה. לחכות אולי שעות. כך כל הצלמים בכל תחומי הצילום. על מנת להוציא תמונה ולספק את הסחורה הם יצטרכו להבין שיש עוד משהו מלבד טכניקה או ראייה או כל דבר אחר. יש את הגורם האנושי. אחת הבחירות הכי חשובות שתוכלו לעשות כצלמים זה פשוט שיהיה לכם אכפת. שיהיה לכם אכפת מהתוצאה, שיהיה לכם אכפת מהמקום, מהאנשים, מעצמכם... הכי חשוב שיהיה לכם חשוב ושתבינו שאכפת לכם. בנימה זאת, מקווה שאכפת לכם עכשיו יותר. עכשיו לכו תצלמו כבר...

מוזמנים לבקר ולראות את שאר האתר. תמונות של פורטרטים, נופים, הופעות חיות וצילומי תדמית. קיימת גם חנות לתמונות נופים .

אהבתם? נהניתם? למדתם? מוזמנים לקרוא עוד פוסטים בבלוג הצילום שלי בלינק הבא www.roitmanphoto.com/blog

ניתן להגיב כאורחים מבלי להשאיר פרטים מזהים כגון מייל. רק לרשום שם וניתן לבחור למטה להגיב כאורחים.