תפסיקו להתאהב בצילומים שלכם ותתחילו להתקדם כצלמים.
בתור צלמים בעיקר בתחילת דרכנו או במהלכו, אנחנו נוטים לעשות כמה טעויות שמונעות מאיתנו להסתכל קדימה ולהתפתח. אנחנו מתאהבים בסגנונות שקל לנו ליצור וגם מעריכים יותר מדי את הצילומים שכבר עשינו.
כל צעד במסע הצילומי שלנו הוא חשוב. המסע שלנו כאומנים מורכב ממבחר גדול של בחירות שביצענו לאורך הדרך ויש להסתכל על חלק מהבחירות הללו גם כויתור על בחירות אחרות. אני מאמין שהרבה צלמים יוכלו להזדהות בשלב כזה או אחר בחיים עם המצבים שאני אתאר.
אתם מצלמים רק מה שקל לכם לצלם. כמה ממכם גיליתם שיש איזשהו סגנון שבו אתם שולטים יותר. אולי הסגנון הזה הוא גם סגנון שקל יותר לשלוט בו. אני אתן דוגמא. לא מזמן יצא לי לדבר עם חבר שנכנס לעולם הצילום על כך שלהרבה צלמים מתחילים קל יותר לצלם תמונות פנים והם מצלמים אחר כך רק פנים או תקריבים. השיחה הזאת הביאה אותי גם לתת ניתוח מעמיק על כך וגם לדבר על כך שגם אני נטיתי לכיוון הזה. תחשבו לכם – בצילום פנים אתם כנראה פחות מעמיקים בסידור התפאורה או הרקע, אתם פחות צריכים להתעסק במה לעשות עם הידיים, פחות צריכים ללכת לאיבוד עם הבגדים של המצולם. בנוסף אולי אתם מחזיקים רק פלאש בודד קטן ויותר קל לכם להאיר איתו את הפנים. כל אלו הם רק גורמים מסוימים שמדברים על כך שיותר קל לכם לקבל תוצאות טובות יותר בלי חסרונות או דברים שמפריעים לכם בדרך. כך שבאופן טבעי התוצאה תראה טובה יותר מאשר אם תעשו משהו מורכב יותר. בכל אופן גם בצילום פנים יש הרבה לאן להתמקצע. לכן אם אתם מגלים שיותר קל לכם לצלם אנשים בצורה מסוימת – בכוונה תשברו את התבנית הזאת ותנסו לעשות משהו יותר מורכב שאולי גם יהיה יותר קשה לכם לקבל תוצאה שאתם שלמים איתה. בסופו של דבר אתם תאתגרו את עצמכם ולאט לאט תתקדמו ותפתחו לדברים אחרים.
אתם עוד רחוקים מהשיא שלכם, אבל אתם לא מודים בזה. כל צלם בשלב כזה או אחר אולי ירגיש שהוא הצליח ליצור תיק עבודות מוצלח שהוא גאה בו מאוד. גם אם לא מדובר בתיק עבודות רחב מדי, אולי אתם גם מאוד אוהבים רק תמונה אחת שצילמתם. יש אימרה שאחד החברים הצלמים שלי אוהב להגיד לי אחרי צילומים – "צילמת, יצא טוב, תמשיך הלאה...". גם כאן אנחנו צריכים להבין שאסור לנו להיות שאננים ואנחנו תמיד צריכים להמשיך להתקדם. אחת הבעיות במקרים כאלה – שהרבה צלמים כולל אני, הרגשנו שאנחנו באמת ממש טובים ורק לאחר תקופה מסוימת הבנו שהתקדמנו הרבה ואותה תמונה או תיק עבודות כבר לא מייצג את הרמה שלנו. יש משפט של צלם בשם קליף מאוטנר שאומרת "ככל שיותר מהר תתחיל לשנוא את הצילומים שלך, כך תתקדם מהר יותר". האימרה הזאת נחקקה אצלי חזק ומאזזה יצר אצלי משברון יצירתיות שלאחריו הצלחתי להתקדם לי לכיוונים אחרים. מאז אותו משפט אני יותר ויותר מעריך צלמים אחרים ומחפש יותר השראה מצלמים גדולים או מוכשרים ביותר. אני שמח שאני עדיין מאמין שאני עוד רחוק אפילו מאמצע המסע שלי בעולם הצילום ואני עדיין מאמין שאסור לי להיקשר יותר מדי לצילומים או סגנונות שאני כרגע עושה.
כשלמדתי צילום הייתי בטוח שהכיוון שלי בצילום זה אומנות אפלה, גותיקה ולהקות מטאל. בלימודים התאהבתי בצילום השחור הלבן, ובתור חובב מוזיקת מטאל היה לי כיוון מסוים ויזואלי בראש. כבר הייתי בטוח שאני אכוון את עצמי לכיוון מסוים ואז באמצע הלימודים היה לנו פרק אופנה. בפרק האופנה בבית ספר תכננתי לצלם מודליות בסגנון גותי ויקטוריאני ואחרי שלא מצאתי מודלית שתראה מספיק מכובדת (כי רציתי שזה יהיה מושלם) בסגנון החלטתי לוותר על כל ההפקה, וזה אחרי שמצאתי כבר סטייליסטית ומאפרת. אמנם ויתרתי על ההפקה הזאת וברחתי באמצע הלימודים לטיול לחו"ל כדי להשתחרר, אך ההתעסקות בכלל האלמנטים העדינים והאלגנטים שחיפשתי שיציגו את המודלית בצורה מרשימה וכה עדינה וקלאסית נחקקו בי. פתאום תמונה אחרת שצילמתי בבית ספר עם אלמנטים של פורטרטורה קלאסית היא זאת שתפסה את עיני. התחלתי להעמיק ברעיון של פורטרטורה קלאסית ולקבל רעיונות ומוטיבים שקיימים בצורה כזאת ואחרת בציורים של מלכים ודוכסים. המחשבה על צילום שתמיד יציג את המצולמים שלי בצורה הכי מרשימה והכי מכבדת נחקק בי. אני זוכר את עצמי משוטט במוזיאון הפורטרטים בלונדון ועובר על ציורים ישנים של פורטרטים של אנשים שלקחו חלק בהיסטוריה האנושית. אפשר להגיד שאחרי אמצע הלימודים כבר הפסקתי לצלם בשחור לבן והתחלתי לאט לאט להתאהב בצבע. מה שכן, רק אחרי תקופה מסוימת התחלתי לצלם יותר ויותר פורטרטים קלאסים כסגנון הבולט שבו אני מצלם. המעבר הזה הרגיש לי טבעי לחלוטין. אני גם מאמין שהוא הצליח לעצב את האישיות שלי או שהאישיות שלי גרמה לי לעצב ככה את הסגנון שאני אוהב לצלם כיום.
ניתן להגיב כאורחים מבלי להשאיר פרטים מזהים כגון מייל. רק לרשום שם וניתן לבחור למטה להגיב כאורחים.