Long exposure - blog.jpg

בלוג צילום

בלוג צילום לא חייב להיות גיקי וטכני, הבלוג שלי מדבר בגובה העיניים. מגוון פוסטים בבלוג עם טיפים טובים לצילום שחלקם הגדול נותן משמעות חדשה לגישה שלכם כצלמים וגם למתעניינים.

בלוג צילום לא חייב להיות גיקי וטכני - לפחות זה מה שאני מאמין בו. אני כן מאמין שבלוג צילום יכול גם לדבר על צילום כתרבות מהנה ולא רק כדף של נוסחאות מסובכות. אני מקווה שתמצאו את בלוג הצילום באתר שלי כייחודי ומקווה שזה יעניין אתכם שכן הבלוג צילום שלי מדבר על צילום בגובה העיניים בצורה נגישה.

אני לא מדבר כאן על דברים טכנים ומנסה יותר לדבר על משמעות ודעות על עולם הצילום. אמנם יש פוסטים על טיפים לצילום, אבל אתם גם תתקלו בהרבה טיפים לא ישירים שבאים כגישה פילוסופית שיגרמו לכם לחשוב יותר לעומק לפני שאתם מתחילים לצלם. בבלוג תשמעו דעות על דברים מעניינים שאולי מעסיקים או עוברים בראשם של צלמים או אנשים שמתעניינים בצילום.

אני שם אצלי כמטרה בבלוג צילום שלי גם לעניין אנשים רגילים שלא ממהרים להפוך לצלמים, אך יודעים שאין מה לעשות וצילום זה כבר חלק מהחיים שלנו בעידן הדיגיטלי. אתם מוזמנים לקרוא בבלוג ומקווה שתהנו. אם נהניתם מפוסט מסוים - אני אשמח אם תשתפו את הכתובת שלו ברשתות החברתיות או אפילו באתר או בבלוג שלכם ותספרו בכמה מילים לקוראים הבאים למה אתם מאמינים שהם יהנו מאותו פוסט.

אם הכל כבר צולם, למה אנחנו ממשיכים לצלם?

הרבה מכירים את הצילום הראשון בעולם שבישר את התחלתו של עידן חדש בתודעה ובהיסטוריה האנושית. זה עידן שבו אנחנו לא זוכרים יותר טוב ממה שהראו לנו. המציאות השתנתה ולפתע יכולנו לראות מדיום שבישר לכולנו שאנחנו רואים את האמת כפי שהיא תועדה. מאז אותו צילום ראשון שבו צולמו כמה גגות, האנושות תיעדה בערך את הכל. מנהיגים, ארמונות, מלחמות, נופים, אירועים היסטורים, אנשים מארצות אחרות. כל דבר צולם וממשיך להצטלם. הזיכרון הקולקטיבי שלנו מההיסטוריה בנוי על אותם תמונות שראינו והראו לנו. בכל אופן היום אנחנו מתעדים דברים שאנחנו יודעים שאין להם כל חשיבות ועדיין אנחנו לא מפסיקים. אנחנו מכורים לתיעוד וצילום ורק מחפשים עוד סיבות לתעד. אך השאלה כאן היא לא על תיעוד, אלא על יצירה. למה צלמים עדיין רוצים ליצור?

מדי פעם יוצא ששואלים אתכם מה הזיכרון הראשון שלכם. חלקכם כבר נשאל על זה בעבר ועונה מיד. אך האם אי פעם שאלו אתכם מה התמונה הראשונה שאתם זוכרים שהראו לכם? תחשבו על זה דקה ואז תמשיכו לקרוא.

רק לחשוב על זה יגרום לכם להתנועע במצבור הזיכרונות שלכם מבית ילדותכם שגרתם בו ולדמיין תמונה כלשהי שלכם יושבים על המיטה וצופים בתמונות של המשפחה ביחד עם ההורים. חלקכם אולי יזכר בתמונה שתלויה בבית וחלקכם יודע שהוא לא זוכר כלל. אבל בזמן הזה שניסיתם להיזכר אתם אולי חזרתם לזיכרונות ילדות שלכם לבית ילדותכם. כאן אני מאמין שנמצא הסיבה שאנחנו אוהבים את המדיום הצילומי. אנחנו לא תמיד זוכרים את התמונה, אבל אנחנו נזכרים בכל דבר שהיה מסביבה או את הסיפור שעטף אותה. ותמונות אומנותיות שלא תיעדו כלום עדיין יוצרות בפני כל אחד איזשהו דימוי של סיפור כלשהו.

המדיום הצילומי הוא כלי מרתק לתיעוד, כה מרתק שהדבר שהוא עושה הכי טוב זה דווקא להסתיר את התמונה המלאה. אנחנו לא יודעים אף פעם אם מה שאנחנו מבססים על פי מה שאנחנו רואים זה האמת או שלמעשה רק חלק ממנה או הצגה שקרית שלה. מדינות שמחליטות אילו תמונות יוצגו בספרי ההיסטוריה ואיזה לא זה לא דבר חדש. זה יכול לשנות את כל התודעה הלאומית. לדוגמא הצילומים המפורסמים של ההתיישבות היהודית בארץ שהציגה את בוני המדינה תמיד כחלוצים, בזכות התמונות הללו המון יהודים עלו לארץ כדי לקחת חלק בבנייה וההקמה של הארץ. כמובן שלא הזכירו באותם זמנים את המלריה ושאר מחלות וקשיי האתקלמות בארץ. אבל לא רק מדינות, קחו לדוגמא נשים שמצלמות את עצמן בפתח של בית מלון ובוחרות את התמונה שהן מעדיפות להציג לעוקביה ברשתות החברתיות. אנחנו למעשה שולטים בתודעה האנושית והאישית בזכות מה שנראה לכולם ומה שלא.

דיברתי קצת על תיעוד, אך מה עם יצירה? הרי אנחנו היום יוצרים יותר תמונות עם גוון לא תיעודי יותר מאי פעם. אנחנו רואים תמונות פורטרט של מפורסמים שצולמו במיוחד לכתבה לעיתון ורואים תמונות אופנה על שערי מגזינים. מה כל זה אומר? האם אנחנו חייבים לראות את התמונה של הבן אדם שכותבים עליו כדי להאמין במה שכתבו עליו? לא בדיוק. תמונות מאז ומתמיד יכלו להעביר בנו רגש. זה יכול להיות רגש של זיכרון, של שמחה, של כעס, של עצב ועוד. אך אנחנו היום יותר מתמיד צריכים לראות את התמונה של האדם בעיתון כדי שנצליח להפעיל אצלנו בראש סוג של חיבור בין מה שאנחנו קוראים. התמונה תתרום למה שיהיה כתוב להפעלת רגש חיובי או שלילי וכדומה.

אם כל הנופים כבר צולמו בעבר, למה שנצלם אותם שוב? מה שונה בתמונות הנופים שלנו? העריכה? הזמן שבו צילמנו? הקומפוזיציה? ובכן, בתיאוריה אין סיבה או תועלת אמיתית בשביל האנושות שנצלם את אותם נופים שוב ושוב. אבל, להגיע לאותו מקום שראינו אלפי תמונות שלו זה עוד סיבה להמחיש לנו עד כמה אנחנו זקוקים לשמור את הזיכרון האישי הזה שנמצא לפנינו או להחיות רגע של זיכרון מחדש. אנחנו לא מתעדים את הנוף, אנחנו מתעדים את איך שאנחנו ראינו וחווינו אותו. אנחנו משתפים חוויה לפסיפס החוויות האינסופי שקיים מולנו. ועצם הקיום שלנו הרי מבוסס על כך שאנחנו מעבירים מידע הלאה.

בחזרה לשאלה המקורית. אם הכל כבר צולם, למה אנחנו ממשיכים לצלם? השאלה המקורית הייתה להבין את הרצון ליצור משהו חדש בעולם הצילום, לרוב אומנותי. ברוב המקרים לא נחדש לעולם כלום, אבל בכל מקרה, למה שזה יפריע לנו? צילום הפך לחלק בלתי נפרד מצורות הביטוי שעומדות לרשותינו. ההחלטה על מה שנציג לעולם היא משמעותית כצורת ביטוי. על זה אצטרך לומר משפט שאמרו לנו בבית ספר "לפעמים הצד האומנותי יותר פורה מהצד הטכני שדרוש על מנת לבצע את האומנות". למעשה אני מאמין שצילום היא שפה לכל דבר וגם בה מומלץ לשלוט. השפה הצילומית יכולה לבטא מגוון רחב של דברים ודעות ועוזרת לגבש זכרונות. הצורה שבה נחליט להציג אנשים מסוימים שאנחנו מכבדים או שונאים, הצורה שבה אנחנו מציגים מקומות שאנחנו מבקרים בהם, זיכרונות משפחתיים. השפה הזאת תמיד בהתפתחות והיא לא אמורה להתנגש עם צורות ביטוי אחרות, אלא ההפך – היא מאפשרת ללוות אותם בצורה נאותה ואני מאמין שגם לחזק אותן.

ניתן להגיב כאורחים מבלי להשאיר פרטים מזהים כגון מייל. רק לרשום שם וניתן לבחור למטה להגיב כאורחים.

Nir Roitman2 Comments