האם אתם עדיין עוקבים אחרי אותם צלמים?
בשלבים שונים של המסע שלכם בעולם הצילום אתם מתלהבים מדברים שונים בצילום וזה חופף גם את ההתקדמות האישית שלכם בעולם הצילום. בתקופות מאוחרות אתם זונחים צלמים שאולי כמעט הערצתם כי אתם מבינים שהם לא מרגשים אתכם יותר. אבל מה קורה שכבר לא מוצאים צלמים שמצליחים להלהיב אתכם?
בתחילת כל סיפור ילדים לרוב מציגים את הגיבורים של הסיפור, והם ממשיכים להיות הגיבורים עד סוף האגדה. לעומת זאת במסע שלכם כצלמים זה טבעי שאותם גיבורים שראיתם ואולי אהבתם או אפילו הערצתם את העבודות שלהם אז פשוט יתחלפו. זה דבר טבעי ומתבקש ואני משער שרובכם כבר חוויתם את זה. בין אם החלטתן לעקוב אחרי צלם או צלמת ולהיות אחד מאלפי העוקבים שלהם, יכול להיות שמה שהיה מעניין אתכם בעבר כבר לא רלוונטי לכם עכשיו. וזה הסיפור שבו אתם מבינים שככל שאתם מתקדמים במסע שלכם בצילום אז אתם כנראה מאבדים ומוצאים דברים אחרים שמעניינים אתכם. אבל הבעיה הכי גדולה שיכולה לקרות להרבה צלמים זה שהם כבר לא מוצאים מישהו שמעניין לעקוב אחריו. לבעיה הזאת אין שם, אבל היא יכולה להשפיע עליכם יותר ממה שחשבתם.
אני זוכר איך בימים הראשונים שבהם התחלתי להתעניין בצילום אז ישר התחלתי לחפש ולהיחשף לעולם הגדול. חיפשתי ומצאתי הרבה צלמים עם מאות אלפי עוקבים והוספתי להם עוד עוקב. אני עדיין זוכר איך בלילה גללתי בטלפון בפיד שלהם וחלמתי שאגיע לרמה כמו שלהם. החלום לאט לאט שקע כי זה הרגיש רחוק מאוד ממני, אבל זכרתי את ההרגשה הזאת של סוג של הערצה קלה למשהו שגדול ממני. אותה הרגשה הייתה קיימת אצלי במשך שנים. אבל משהו השתנה מאז וזה לא אותם צלמים. חלקם אמנם השתפרו וחלקם הכפילו את מספר העוקבים, אבל משהו בי עם השנים החליט שהם כבר לא מעניינים אותי.
במהלך המסע שלי בעולם הצילום ידעתי עליות ומורדות וזה נכון גם לימים אלה. בעבר היו חודשים שלמים שהמצלמה שכבה בתיק בלי שארצה לגעת בה או לצאת איתה, וחלק מזה נבע אולי מתסכול אישי שלי שאני לא מוצא משהו מעניין לצלם ששווה לחלוק אותו עם העולם. עם הזמן אותו תסכול התחלף בהתלהבות מסוימת שבה הרגשתי שאני מצליח כבר לצלם דברים בצורה שנעימה לא רק לי לעין אלא גם לאחרים. במהלך התקופות האלה היה הבדל בצורה שבה ראיתי צלמים אחרים ברשתות החברתיות ואתרי הצלמים. בתקופה המוקדמת שלי בצילום גם כאשר לא צילמתי העדפתי להסתכל בלי הפסקה על עבודות של הצלמים שעקבתי אחריהם. מצד שני ברגע שקצת התקדמתי ברמה המקצועית אז החלטתי לחפש בצורה יותר עמוקה צלמים אחרים שכן הקודמים לאט לאט פחות עניינו אותי והתחלתי להתעניין בתחומים אחרים ורמות גבוהות יותר של צילום. ובכן עד לפה זה נשמע הגיוני, אבל בשלב מסוים יותר מאוחר הגעתי לסוג של מחסום זכוכית כלשהו שבו אני מתקשה יותר ויותר למצוא צלמים שמעניינים אותי עם תיק עבודות מעניין וברמה גבוהה ביותר.
כיום אני עדיין רואה הרבה צלמים בינלאומיים שעושים דברים יותר מורכבים ויותר מדויקים ממני כיום עם יותר אומנות ונגיעה אישית. אבל עדיין למרות זאת אני עדיין מרגיש שאני רואה דברים רבים שחוזרים בין כל הצלמים ולאט לאט מאבד עניין בפעילות שלהם וביצירות שלהם. בשלב מסוים החלטתי לעשות מה שאני ממליץ לכולם ומה שהמליצו לי בבית ספר – לעשות תיקיות של צילומים להשראה וצילומים טובים. וכן כך עשיתי ואהבתי את מה שבחרתי. אבל עדיין תקופה מסוימת לאחר מכן, יש עדין שוב מחסום זכוכית חדש. התחלתי להרגיש בשלב מסוים שאולי לאף אחד לא מעניין יותר צילום וצילום מרגיש משהו מאוד גנרי וסתמי. לקח לי זמן להבין שוב שאני לא נחשף לתכנים שמעניינים אותי. אני כן רואה הרבה צלמים שעושים דברים מרהיבים בתחומם, אבל עדיין אני לא רואה משהו שמלהיט לי את חלון ההשראה שדרוש לי. ואז התחלתי להבין גם מקולגות שזה לא משהו שאופייני רק לי, זה משהו שקורה להרבה צלמים אחרים.
דבר אחד חשוב להבהיר, זה שאתם מתקדמים בצילום זה לא אומר שאוטומטית עבודות של צלמים אחרים יתחילו לשעמם אתכם, אלא פשוט אתם כבר לא מתלהבים מרמת הצילום או רמת הגימור או אפילו רמת המורכבות שיש בצילום. בחלק מהמקרים אתם אולי תדעו לעשות חלק מאותם דברים בעצמכם, אבל יהיה חסר לכם הטאץ האישי שלכל אחד חסר בצורה שונה. לשם כך אתם תצטרכו לשאול את עצמכם מה לפי דעתכם הוא הצילום המושלם שאי אפשר להגיע אליו. תנסו לנסח מבלי לחפש דוגמאות. לאט לאט תבינו מה מושך אתכם כבני אדם לתחום של הצילום ואיפה הדברים שאתם מרגישים שהכי נכון לכם לבטא באופן יצירתי. בשביל כל זה אתם צריכים לפעמים לחזור אחורה קצת במסע שלכם ולהבין מה הלהיב אתכם לצלם בצורה מסוימת שבה אתם מוכרים או הייתם מוכרים. לחזור לשלב שאמרתם לעצמכן שאתם רוצים לצלם בצורה כזאת או אחרת.
בשלב מסוים בלימודי הצילום שלי הייתי בטוח שאני מאוד אוהב אומנות גוטית עם טאץ אפל. זה היה טבעי בשבילי בתור חובב מטאל. אבל תמונה אחת שצילמתי בזמנו שינתה את זה. פתאום ראיתי צילום של ידיד שיצא לי בצורה מאוד קלאסית ומכבדת ואף אלגנטית במיוחד למראה. התמונה הזאת הייתה התמונה האהובה עלי עד שלאחרונה התחלתי פחות לתת לה במה. אבל הניצוץ הזה שבו הרגשתי איזה נהדר זה להציג אנשים בצורה כה יפה שתציג אותם באופן מרשים ואלגנטי – זה תפס אותי. שכחתי כל מה שחשבתי לעצמי על אומנות גוטית וכל מה שחשבתי לעשות לפני. לצלם אנשים בצורה שתציג אותם באופן יוקרתי כזה? מי חשב על זה בכלל אמרתי לעצמי. בכל אופן הסגנון הזה היה קיים בחוץ ובמיוחד בחו"ל בצילומי סלבריטאים וכדומה. אבל היום אף שאני יודע ששכללתי את הנראות של המצולמים שלי ואת אותו סגנון, אני יודע שזה לא מספיק לי ואני צריך לחפש משהו אחר.
התחלתי לחפש צילומי סטודיו רבים וגם צילומי חוץ שמציגים מצולמים בצורה דומה לשלי רק יותר מתוחכמת. ובכל אופן זה לא עזר, שום דבר לא היה השלב הבא בשבילי. ראיתי הרבה הפקות שמלות מרהיבות וגם חשבתי שזה מעניין מאוד, אבל זה לא מה שאני מחפש. אני במסע שלי בחיפוש העצמי אמשיך כבר לבדי, אבל אני יודע שיש משהו שמנחה אותי וזה שאיפה מסוימת להציג אנשים בצורה שתרגש אותם ואחרים. כבוד עילאי או משהו אחר. מצד שני במהלך החיפושים שלי הבנתי שיכול להיות שאני מחפש משהו שיציג יופי מסוים שהוא סוג של יופי של גן עדן בתולי. עוד לא נסגרתי על כך. אבל בכל אופן המסע שלי הוא המסע שלי. אתם צריכים לחשוב בעצמכם מה באמת אתם רוצים להשיג בצילומים שלכם ומאיפה זה נובע. לפי זה יהיה לכם יותר קל לחפש ולהתעניין תמיד בעבודות של צלמים מרהיבים מרחבי העולם. כי ברגע שהרמה כבר לא מלהיבה, צריך למצוא ביטוי למשהו שאתם מחפשים שגם מבוצע ברמה הגבוהה ביותר.
