הגבול הדק בין צילום רחוב לאומנות יפה. אנשים ללא פנים.
על הגבול הדק בין צילום רחוב לאומנות יפה ניתן ליצור דברים מופלאים. השאיבה הרעיונית משני העולמות הללו יוצרת משהו חדש שנוטה יותר להיקרא אומנות יפה אך זה תלוי בכם ובחזון שלכם.
בצילום רחוב נהוג שהצלם לוכד בצילום סיטואציות מסוימות ולפעמים אירוניות של מצולם כלשהו בסביבה שהיא נחלת הכלל. זה יכול להיות רחוב, זה יכול להיות פארק וזה יכול להיות בחוף הים. ברוב התמונות יוצג אדם כלשהו ומשהו בחזות שלו או במעשים שלו אמור ליצור טריגר ענייני לצופה. זה יכול להיות ביגוד מוזר וזה יכול תנועת גוף וזה יכול להיות גם השילוב שלו ברקע. חלק מצילומי הרחוב מייצגים אמירה מסוימת שהיא אולי על טבע האדם או דבר אחר. הפירושים יכולים להיות רבים ויש חבל דק שעובר בין צילום רחוב לצילום דוקומנטרי או אפילו צילום מלחמות. אחד ההבדלים הגדולים ביניהם זאת מטרת הצילום. האם היא אמורה לייצר אירוניה או להציג לצופה מציאות שקיימת במקום אחר בעולם או אולי משהו אחר. אך אין בין כל זה יש קישור לאומנות יפה?
אומנות יפה כשמה מתאפיינת כתחום שבו האסתטיות היא אחד הדברים שמאפיינים אותה יותר מהכל. לרוב היא גם תשלב מצג כלשהו רעיוני או סיפורי שיעמיק את העניין ביצירה. אומנות יפה יכולה להיות נגזרת של צילום נופים או צילום של אדם במרחב האישי או הציבורי או אפילו של חפצים. התחום נחשב למאוד כללי ולפעמים ההבדל בינו לבין תחומים אחרים יהיה בפן הביצועי לדוגמא בעריכה או ההתמקדות הגלויה בדבר מסוים.
אז איך ניתן לשלב את שני העולמות של צילום רחוב ואומנות יפה ביחד? אחד הדרכים שמצאתי ואני משתמש בה היא די פשוטה. אני מתבונן על אזור מסוים שנראה יפה או שאני יכול לערוך אותו באופן ציורי. לרוב אני מראש מדמיין איך אני אערוך אותו. בחלק מהמקרים אני נוטה להתמקד במקומות שבהם אנשים יכולים ללכת מולי שצורה שאראה רק את הצד האחורי של גופם. לפעמים אני אסתכל אפילו על ספסלים הפוכים ואסתכל אם הנוף נראה נחמד ואחכה שמישהו יישב שם הפוך. למה הפוך אתם שואלים? כי הבן אדם הספציפי שיישב או שאלך מאחוריו הוא לא הסיפור. הוא רק כלי שאשתמש בו לצילום. אני אעדיף לא לראות את פניו של האדם כדי שלא יהיה לי איזשהו איפיון של הדמות שיעביר את המיקוד בתמונה לדמות.
למה אני חושב שהתמונות הללו עדיין נמצאות על הגבול הדק בין צילום רחוב לאומנות יפה? אף על פי שרוב ההיבטים כאן נוטים להיות אומנות יפה וכך גם העריכה שהיא יותר אומנותית מאשר דוקומנטרית – על מנת ליצור את התמונות הללו אני אצטרך לחכות שמישהו יעבור בהם וייקח חלק מסוים בצילום. זה כמו בצילום רחוב כאשר צלם מחכה ליד קיר צבעוני עם גרפיטי מסוים. מחכה שמישהו סתם יעבור בו. אך לעומת סצינה פשוטה עם קיר שבה המצולם הוא לא חלק מהרקע ואין ממש חשיבות מי יעבור, רק מחכים למישהו מעניין - כשמצלמים מישהו מאחורה ברקע מסוים, הוא יכול להשתלב ולהיות חלק אינטגרלי מהרקע. צריך ליצור איזון מסוים ולהבין שיש חשיבות גדולה בבן האדם שנמצא ברקע. עצם העובדה שהוא יושב על ספסל ברקע פסטורלי גורם לנו לדמיין שאנחנו מחליפים אותו. הרי אנחנו לא רואים את החזות שלו וזה מה שלא תופס את המקום שלנו בדמיון. אנשים שהולכים לאנשהו ואנחנו לא רואים את פניהם גם מייצרים לנו סיפור כלשהו שהם בדרך לאנשהו. האנשים הללו הם נחלת הכלל, הם כולנו ולא אינדיבידואל מסוים. לכן צילום מאחורה מאפשר לנו ליצור סיפורים חדשים ושונים. גם עצם העובדה שאנחנו לא רואים את האדם מרגיעה אותנו. אנחנו יכולים להמשיך להסתכל עליו והוא עדיין ישדר ביטחון ורוגע כי אם לא היה את זה אז הוא לא היה מפנה לנו את הגב.
אז בפעם הבאה שאתם רואים רקע מעניין וחושבים לשלב בו אדם, תחשבו על לצלם אדם מאחורה ולא רק מקדימה. שהאדם הזה לא יהיה הסיפור. שהוא יהיה רק חלק מהסיפור.
אהבתם? נהניתם? למדתם? מוזמנים לקרוא עוד פוסטים בבלוג הצילום שלי בלינק הבא www.roitmanphoto.com/blog
ניתן להגיב כאורחים מבלי להשאיר פרטים מזהים כגון מייל. רק לרשום שם וניתן לבחור למטה להגיב כאורחים.